Why Are There No Nuclear Power Plants In Israel? (Hebrew)

By Or (Ori) Rabinowitz, PhD

 ?מדוע אין בישראל תחנות כוח גרעיניות

חשש מדרישה לפיקוח בינלאומי על דימונה וגרירת רגליים חיסלו את האפשרות לפיתוח אנרגיה גרעינית בשנות השבעים. מאמר גרעיני מיוחד לרגל יום השנה הארבעים לחתימת ההסכם לאספקת כורים שנחתם עם ארה”ב ולקראת יום השנה ה-71 להטלת הפצצה על הירושימה

כפי שמדגימה הסערה הפוליטית סביב “מתווה הגז”, מדיניות האנרגיה של ישראל והשאלה איך מחליטה הממשלה על יבוא, יצוא וייצור מוצרי אנרגיה הנן סוגיות בעלות חשיבות פוליטית, חברתית וכלכלית. בדוגמה של מתווה הגז, הביקורת הציבורית מתמקדת בקיומו של מונופול שישלוט בקרוב על הפקת הגז הטבעי, מקור האנרגיה המקומי היחיד של ישראל, אם נתעלם לרגע מאנרגיה סולארית. מאחר וישראל גם מפתחת בהדרגה תלות באספקת גז טבעי להתפלת מי-ים, ניתן רק לשער כיצד הדבר ישפיע על מחירו של הגז להתפלה בעתיד. אולם מה היה קורה אילו היו פועלות בישראל תחנות כוח גרעיניות? כיצד היה הדבר משפיע על העוצמה הפוליטית והכלכלית של ספקיות הגז?

כבר בשנת 1958 הכריזה ישראל על כוונתה להקים תחנות כוח גרעיניות (תג”ר) בישראל. במשך עשרות שנים ממשלות בישראל באו והלכו, החלטות הממשלה התקבלו, ועדות הוקמו, מחקרי היתכנות בוצעו, אזורי הקמה אותרו – אך לשמחת המתנגדים להקמת תחנות אלו, הן לא קרמו עור וגידים. סיבות להקמת תחנות הכוח הגרעיניות לא חסרו משום שעד לתחילת המאה ה-21 ישראל סבלה ממחסור כרוני הן במקורות אנרגיה והן במים מתוקים. מדוע, אם כן, לא פנתה ישראל לפיתוחן של תחנות כוח גרעיניות המסוגלות, לפחות על הנייר, גם לספק אנרגיה וגם להתפיל מים?

בשנים הראשונות לאחר הקמתה, נקטה ישראל בצעדים הנחוצים להקמת תשתית טכנולוגית גרעינית, ובין השנים 1949-1960 הונחה התשתית המדעית-אירגונית הנחוצה. מדענים נשלחו להשתלם בחו”ל, הוקמה הועדה לאנרגיה אטומית, וישראל אף השתתפה בהקמתה של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא”א). בסוף שנות החמישים נבנו בישראל שני כורי מחקר גרעיניים, כור מחקר קטן שנבנה בסיוע אמריקני בנחל שורק ונחנך ב-1960, וכור מחקר שנבנה בסיוע צרפתי בדימונה ונחנך ב-1963. בעוד שהכור בשורק נבנה כחלק מהסכם לשיתוף פעולה גרעיני בין ישראל לארה”ב והושם תחת מנגנוני פיקוח בילאטרליים, הכור בדימונה מעולם לא הושם תחת פיקוחם הישיר של גורמים בינלאומיים. בשנות השישים אירח הכור בדימונה כמה ביקורים של מדענים אמריקנים אולם ביקורים אלה לא הוגדרו רשמית בישראל כביקורים למטרת פיקוח.

הכור בשורק
הכור הגרעיני בשורק בשלבי הבניה האחרונים, פברואר 1960

במקביל להקמתם ולתפעולם של כורי המחקר בשורק ובדימונה, ישראל גם שקלה את עתידה בתחום האנרגיה הגרעינית. לוי אשכול, בתפקידו כשר אוצר, הכריז ב-26 לאוגוסט 1958 על כוונת הממשלה לפעול להקמת תחנת כוח גרעינית. הנושא גם עלה בשיחה המפורסמת שהתקיימה בין ראש הממשלה, דוד בן גוריון, ונשיא ארה”ב, ג’ון פ. קנדי, במלון וולדורף אסטוריה בניו-יורק ב-30 במאי 1961. בשיחה זו אמר בן גוריון לקנדי, בהקשר של בניית הכור בדימונה, שישראל מתמודדת עם מחסור חמור במי שתייה וכי התפלת מים באמצעות אנרגיה גרעינית הנה הפתרון היחיד למחסור המתמשך.

ממשל ג’ונסון התלבט כיצד ניתן להציע לישראל סיוע בהקמת מתקני התפלה גרעיניים בתמורה לויתורים בסוגיית הפיקוח בדימונה. היוזמה עברה כמה גלגולים, עד שממשל ניקסון ביטל אותה סופית. ישראל לא המתינה לאמריקנים ובתחילת שנות השבעים התקדמה עצמאית בתחום. במאי 1973 אישרה ועדת שרים הכנות לפרסום מכרזים להקמת תג”ר, ובאפריל 1975 נתנה הממשלה “אור ירוק” לתוכנית. הנחת העבודה של הממסד המדעי-הגרעיני היתה שבאביב 1975 ייבחרו ספקיות הכורים, ושמעון יפתח, מדען גרעין בכיר, אף כתב בשנת 1976 כי “מדינת ישראל עומדת על סף מהפכה גרעינית בייצור החשמל ועל סף בנייתה של תעשיה גרעינית גדולה”.

האופטימיות של יפתח היתה מבוססת. ביוני 1974 הגיע נשיא ארה”ב ריצ’ארד ניקסון לביקור היסטורי במזרח התיכון. מסעו של ניקסון כלל ביקורים בקהיר ובירושלים, הביקור הראשון של נשיא אמריקני מכהן בישראל. ניקסון הצהיר על כוונת ממשלו למכור לישראל ולמצרים תחנות כוח גרעיניות תחת פיקוח הדוק, ודווקא הצהרתו בדבר אספק כורים למצרים, ולא הבטחתו לספק כורים לישראל, היא שמשכה את עינו של הציבור בארץ ועוררה סערה ציבורית. הישראלים לא עקבו אחרי הדיווחים בתקשורת הערבית באביב 1974 על המגעים עם ניקסון, ועם פרסום הצהרתו בקהיר נתפסו לפאניקה מוחלטת. ראש הממשלה הטרי, יצחק רבין, ובכירי ממשלתו, פגשו את ניקסון ואת שר החוץ הנרי קיסינג’ר עם הגעתם לארץ ב-16 ליוני 1974. בפגישה השווה רבין את “הסכנה המוחשית” שבייצוא הכורים למצרים לסכנת ההשמדה שחווה העם היהודי בשואה, והדגיש את חומרת הסכנה שמהווים כלי נשק גרעיניים מצריים עבור ישראל. ניקסון, שככל הנראה לא התרשם מטיעוניו של רבין לגבי הסכנות שבנשק גרעיני מצרי, ענה לרבין “ובכן, ישראל תימצא במצב טוב גם כן. אנחנו יודעים כמה מתקדמים אתם בתחום זה. בוא לא נשלה אחד את השני”. ניקסון לא מסביר מהו בדיוק אותו “התחום” שהוא רומז עליו, אך נראה שהוא מכוון בדבריו ליכולות הגרעין הישראליות ולהבנות שהשיג עם ראשת הממשלה גולדה מאיר בספטמבר 1969, וזהו אחד הציטוטים הבודדים של ניקסון בהם הוא מתייחס, ולו בעקיפין, ליכולות הגרעין הישראליות.

רבין מינה צוות של שני מדעני גרעין ישראלים לבחון את הסכנה שבהצעה האמריקנית, אבל מהר מאוד, תוך שבוע-שבועיים, הבינו בממשלת רבין שבעצם התגובה ההיסטרית היתה טעות קשה, משני טעמים עיקריים. ראשית, היוזמה האמריקנית מגובה באמצעי פיקוח הדוקים, ולכן מבחינת ישראל דווקא רצוי מאד שהמצרים יקנו כורים מהאמריקנים ולא מהרוסים או מהצרפתים, שישראל יודעת היטב מנסיונה עד כמה רופפים אמצעי הפיקוח על הכורים שהם מייצאים.  שנית, התגובה ההיסטרית בישראל על היוזמה המצרית הפנתה זרקור בינלאומי למה שנתפש בעולם בתור הצביעות הגרעינית הישראלית. ישראל “העזה” למתוח ביקורת על מצרים, שרצתה לקנות כורי כוח מפוקחים – בעוד שהכור שלה בדימונה אינו מפוקח. הממשלה הבינה שביקורת זו עלולה לגרום לחץ בינלאומי מיותר על ישראל לפתוח את דימונה לביקורת. לכן, כששר החוץ יגאל אלון פגש את קיסינג’ר בדצמבר 1974 המוזיקה הישראלית השתנתה. אלון אמר לקיסינג’ר שמבחינת ישראל אין בעיה עם מכירת הכורים למצרים. אבל, מכיוון שהישראלים עצמם עדיין לא בטוחים שהם בכלל רוצים תחנות כוח גרעיניות בישראל, ומשום שעדיין לא גובשה מדיניות רשמית בנושא, הוא הוסיף, הרי שמבחינת ישראל אפשר להסתפק בהסכמה עקרונית לקבל כורים, מבלי שישראל תקבלם בפועל. הוא הסביר שישראל לא בטוחה שהיא רוצה לבנות כורים משום שלא ברור כמה יעלה למגן אותם והאם זה כדאי.

מפת כורים מוצעת בדרום
מפה המציינת את את מיקומו המוצע של אשכול כורי הכוח הגרעיניים ליד דימונה, כפי שצייר מאיר רבינוביץ’ בץ, מהנדס מחוז הנגב לשעבר, בסוף שנות השבעים

באוגוסט 1974 החליף הנשיא ג’ראלד פורד את ניקסון במשרד הסגלגל, וסוגיית ייצוא הכורים לישראל נשכחה למשך שנתיים. העימות סביב נסיגת צה”ל מסיני וההכרזה על תקופת “ההערכה מחדש” בין מרץ לספטמבר 1975, תקופה בה הסיוע האמריקני לישראל הוקפא, העכירו את היחסים. רק בקיץ 1976 חזר הנושא להעסיק את הצדדים.בדיוק לפני ארבעים שנה,  ב-5 לאוגוסט 1976 נחתמו בראשי תיבות שני הסכמים אמריקנים זהים, עם ישראל ועם מצרים, לייצוא “עד שתי תחנות כוח גרעיניות” לכל אחת, אך הישראלים גילו שבקיץ 1976 הרכבת הגרעינית כבר יצאה מהתחנה.

ה-“נוף הגרעיני” בשנת 1976 היה שונה מהותית מה-“נוף הגרעיני” בקיץ  1974 מבחינת הנורמות הנהוגות והחשיבות שייחסו האמריקנים לסוגיית ייצוא תחנות כוח גרעיניות ולנסיונות לצמצם תפוצה גרעינית. התנאי החדש שהצטרף לכל עסקת ייצוא גרעינית היתה הסכמת המדינה הלקוחה לפתיחת כל מתקני הגרעין שברשותה לפיקוח, גם אלה שלא קשורים לאותה עסקה. אם בשנת 1974 עוד ניתן היה לדמיין מצב בו ארה”ב תייצא לישראל כורים בלי להתנות זאת בפתיחת כל המתקנים הגרעיניים לפיקוח, הרי שבקיץ 1976 המצב השתנה. בשנתיים אלה הפכה סוגיית היצוא הגרעיני לסוגיה פוליטית בוערת, שהובילה לגל של חקיקה אמריקנית להגבלת הייצוא. המחוקקים האמריקנים שינו את גישתם כלפי טכנולוגיה גרעינית וייחסו לה כעת פוטנציאל מסוכנות גדול יותר, וסוגיה זו גם עמדה במוקד מסע הבחירות של המועמד הדמוקרטי לנשיאות, ג’ימי קרטר.

ממשל פורד הבין בקיץ 1976 שאפסו הסיכויים לאשר בקונגרס הסכם ייצוא גרעיני לישראל שלא דורש את פתיחת כל מתקני הגרעין הקיימים לפיקוח, או במילים אחרות – את דימונה, וההסכמים כלל לא הובאו לאישור הקונגרס. לשינוי תפיסתי זה תרמו כמה גורמים, שהבולט שבהם הוא הניסוי הגרעיני שערכה הודו במאי 1974. לכן, כשהישראלים “התעוררו” בקיץ 1976, כבר לא היה עם מי לדבר. מאז ועד היום שבות עולות מדי פעם יוזמות שונות להקמת תג”ר בישראל, אולם נראה שגילויים של שדות הגז הטבעי לחופי ישראל יחד עם האסון הגרעיני שהתרחש בכור היפני בפוקושימה ב-2011 הסירו את הנושא במידה רבה מהשולחן.

*  ד”ר אור רבינוביץ’ היא מרצה בחוג ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. היא חוקרת סוגיות בתפוצה גרעינית, היסטוריה גרעינית, ואת המימדים הגרעיניים ביחסי ישראל-ארה”ב. ספרה Bargaining on Nuclear Tests  יצא ב-2014 בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד.

This article was originally published here.